לא לנשים בלבד. לא רק ביטוח.
היא יושבת מולי בפגישה, אישה יפה, אינטליגנטית, מודעת. לוגמת מידי פעם מכוס הקפה שלה. אני שואלת אותה איך מרגיש לה עכשיו, כשהיא מתנהלת עם משימות ותהליכים מסודרים במערכת ה- CRM. אנחנו כבר חודשיים מאז התחלנו לעבוד על נושא תהליכי העבודה וההתנהלות מול הרפרנטית מולה היא עובדת.
היא מרימה אלי עיניים, מחייכת חיוך קטן ועונה "הכל נהיה הרבה יותר פשוט, השליטה חזרה לי לחיים, אני מקבלת כל יום מהרפרנטית דוח על מה בוצע, אני יכולה להיכנס בכל רגע נתון לכרטיס הלקוח במערכת ולהבין מה סטטוס הביצוע, הכל מתועד וגם הרפרנטית התאהבה בשיטה".
"את יודעת", היא אומרת לי, "זה לא מוסבר הענין הזה…זה כמו קסם".
"ועכשיו, שהתפנו לי כמה שעות ביום, והלחץ ירד, רציתי לשאול אותך מה כדאי לי לעשות עם הזמן הזה. אני יודעת שתגידי לי שפגישות, על מנת לייצר עוד הכנסה, אבל אני לא בלחץ כלכלי, את יודעת, אני רוצה לעשות משהו למען עצמי, למען המשפחה…יש לך רעיון?"
אני שואלת אותה אם היתה רוצה ללמוד משהו ומה היה מענין אותה. היא עונה לי "כן, בהחלט, הייתי שמחה להעמיק ידע בשוק ההון, ללמוד אולי גם תכנון פרישה ואת תצחקי עלי, אבל את יודעת מה בא לי ללמוד? זה בכלל לא קשור לביטוח או לתחום העיסוק שלי, אבל בא לי ללמוד מיינדפולנס".
היא מסתכלת עלי בעיניים עם מבט שממתין לראות מה תהיה התגובה שלי ואני מחייכת ואומרת לה – "את הולכת ללמוד מיינדפולנס. מסיבה אחת פשוטה. זה הדבר שיעזור לך בכל תחומי החיים. עם עצמך, עם המשפחה ותתפלאי, גם עם הלקוחות".
אני רואה את השמחה מהבהבת בעיניה.
אני חוקרת אותה עוד קצת כיצד נראה סדר היום שלה מרגע שהילדים מגיעים הביתה ומבינה שבשעות שנותרו עד שהילדים (3 במספר) הולכים לישון היא מג'נגלת בין הסעות לחוגים, הצצה במיילים, מענה לווטסאפים שמגיעים מלקוחות, קריאות ה"אמא תראי", "אמא אני רוצה"…שעולות מצד הילדים, הצצה בפייסבוק, ארוחת הערב ושגרות השינה שמסביבם.
הנסיון לתת מענה לכולם גורמת לתשומת הלב להיות מפוזרת בכל מקום אפשרי ולמעשה – בשום מקום באמת.
אני נותנת לה כמה רעיונות על איך לנהל את כל האופרציה הזו עם טיפ אחד ברור – תקבעי עם כל אחד מהילדים בנפרד, יום ושעה קבועים בהם את שלהם ב- 1X1.
ההסכם צריך להיות כזה שברור לכל הצדדים כי בזמן שאת נמצאת עם האחד, על השניים האחרים להעסיק האחד את השני בלי להפריע. וכשאת נמצאת עם כל אחד מהם ביום ובשעה הקבועים לו יש בידם הזכות להחליט מה ברצונם לעשות בזמן הזה (סרט, קפה עם אמא, יצירה, טיול בחוץ, גן משחקים – כל אחד ומה שמתאים לו ולגילו).
בזמן הזה, הנייד מונח בצד. לא מיילים, לא ווטסאפ, לא לקוחות. רק האחד שמולך ואיתך.
את יודעת מה הם ילמדו בדרך הזו?
תכנון. עבודה בצוות. דחיית סיפוקים.
את יודעת מה הם יקבלו?
"את אמא שלהם. על באמת", היא עונה לי. "כן", אני אומרת לה, "כמו שהם באמת צריכים. וגם את".
היא שואלת עוד כמה שאלות אופרטיביות על 'אם לסגור את השעות האלה ביומן', ואני מהנהנת ש'חד משמעית' ומוסיפה שתוסיף ללו"ז הזה גם דייט דו שבועי עם הבעל כשההסכם ביניהם צריך להיות שכל פעם מישהו אחר אחראי על 'מה עושים'.
"זה לא הורג את הספונטניות?", היא שואלת.
"לא", אני עונה, "זה מרכז את תשומת הלב במקומות החשובים ומייצר תחזוקה שוטפת של מערכות היחסים שלך.
"כמו שהתחלנו לעשות עם הלקוחות שלי", היא עונה ספק לי, ספק לעצמה.
"בדיוק", אני עונה. "כלכלת תשומת הלב".
אנחנו עוברות לסגור פינות אחרונות בנוגע לתוכנית העבודה שלה לרבעון, לדייק מסרים ללקוחות חדשים, עוד 2-3 שאלות מקצועיות לגבי אחד מתיקי הלקוח שלה וקובעות את הפגישה הבאה.
נפרדות בחיבוק ובדרך החוצה אני מסתובבת ואומרת לה – "אל תשכחי לעדכן איך היה (: "
בדרך לפגישה הבאה חולף בראשי המשפט – תפסת מרובה, לא תפסת.
כמה רחוק לקח אותנו הקצב המהיר של החיים בנסיון לתפוס את הכל כאן ועכשיו, הרשתות החברתיות שמנהלות לנו את תשומת הלב ומסיטות אותו מן המקומות החשובים אל הגלילה האינסופית שלעולם לא תיגמר במטרה להשאיר אותנו עוד דקה באפליקציה על מנת לחשוף את מוחנו לעוד פרסומת…ועוד אחת…. ועוד אחת.
אין לי ספק שכלכלה נכונה של תשומת הלב שלה תעשה פלאים גם לעסק.
כי בסוף הכל קשור להכל.
