גיל 13. יום שישי, אמצע פעולה בצופים, אני מקבלת טלפון. אמא על הקו. "קחי את מיכל (אחותי) ובואי לכניסה. סבא מחכה לכן – אבא בבית חולים."
אבא נפטר. ילדה בגיל 13 שהיא ללא ספק ילדה של אבא, לא מבינה מה הלאה.
הדיכאון לא איחר לבוא. חוסר חשק לחזור לבית הספר, לראות חברים, אף אחד לא מבין ולא יודע מה להגיד ואיך לעודד.
לאט לאט מבלי להבין מה בעצם עושה, חוג החברים מתחלף לכאלה שפחות נכונים וטובים עבורי.
"שבלול" אמא הייתה אומרת עליי. מתכנסת בתוכי. הדלת של החדר סגורה תמיד, לא משתפת מה עובר עליי, בעיקר- בוחרת להיות הקורבן.
איך זה קרה דווקא לי? למה נשארתי ככה לבד? מה אני אמורה לעשות? הוא לא יהיה איתי בסיום בית ספר, בגיוס, כשאחזור מהטיול, כשאתחתן..
בני הזוג נבחרים מבלי משים כתחליף אב, חיפשתי מישהו שידאג לי וישמור עליי, שיהיה גדול יותר ממני.
מסתובבת בעולם שלי בטוחה במיליון אחוזים שאף אחד לא זוכר אותו מספיק כמו שאני זוכרת ונותנת לו חשיבות בחיים.
גיל 13 יום שישי, אמצע פעולה בצופים, אני מקבלת טלפון. אמא על הקו. "קחי את מיכל (אחותי) ובואי לכניסה. סבא מחכה לכן – אבא בבית חולים."
אבא שלי נפטר. הייתי ילדה של אבא אין ספק.
את כמות העצב שהרגשתי אי אפשר לכמת למילים. נתתי לעצמי תקופה מוגדרת שבה התאבלתי כמו שהרגיש לי נכון.
השתדלתי לראות ולהקיף את עצמי כמה שיותר באנשים שעושים לי טוב שיעזרו לי לעבור את התקופה מתוך הבנה ברורה בחשיבותה והשפעתה של הסביבה שלנו.
"שבלולה" מגדירה אותי אמא. במשך המון זמן "השתבללתי". לא יודעת בדיוק לומר מתי זה קרה ולמה כשהתחלתי לשתף את אמא במה שעובר עליי, מה אני מרגישה, התלבטויות ומחשבות שעלו לאורך הדרך על מנת לפתוח את עצמי קצת יותר.
סגרתי את הדלת רק כאשר התלבשתי, ישנתי או רציתי שקט לקרוא ספר.
הרגשתי שזה הזמן לחזק את הקשר עם המשפחה יותר מאי פעם.
החלטתי לשים את אבא בקופסה קטנה בלב שתלך איתי כל יום כל הזמן אך כזאת שלא תפריע לי לשקוע בעצב ותאפשר לי לזכור אותו, ולאהוב במידה שאחיה את חיי כמו שרוצה.
בחרתי לקחת את העצב הזה ולצמוח ממנו ברמה האישית, לא לחפש את האושר שלי אצל אחרים וללמוד איך אני מתמודדת.
לקחתי את כל הפעמים בהם אמרו לי "את קופי של אבא שלך" והנצחתי את הערכים עליהם גידל אותי.
אותן עובדות. הסיפור שונה. מה ההבדל?
נקודת המבט.
שלי על עצמי.
את הסיפור שלנו אפשר תמיד לספר בשתי דרכים.
סיפורו של לוזר, סיפורו של ווינר.
בחרתי להדגים על עצמי הפעם, כי אין כמו תזכורת טובה מי אתה ומאיפה באת.
לכל אחד יש סיפור, הדרך בה נבחר לספר אותו תלויה בנו.
קחו לעצמכם רגע, נסו לכתוב את הסיפור שלכם פעמיים. ממש כמו שאני עשיתי. אחת מנקודת המבט של הלוזר ופעם אחת מנקודת המבט של הווינר.
על פניו משימה פשוטה.
אבל, ברגע שניגשים לבצע את המשימה, אנחנו נשים לב שיהיה לנו צד אחד שנזדהה איתו יותר בקלות.
חלקנו יצליחו לכתוב את הצד של הווינר בלי בעיה.
אנשים מהצד אולי יכולים לתפוס אותנו כ"חיים בסרט". זה בסדר. מותר להיות ווינרים.
אנשים אלה ברגע שיצליחו לכתוב על עצמם גם מהצד השני יוכלו לקבל פרופורציה טובה יותר על חייהם.
הם יוכלו להתאזן לרגע, ולבחור להודות על הדימוי העצמי שלהם ולקבל קצת פרספקטיבה על אלו שלא.
מנגד, ישנם רבים מאיתנו המרגישים הזדהות רבה יותר עם הצד השני. קשה לנו לספר על עצמנו מנקודת מבט של הצלחה והתעלות.
התרגיל הקטן הזה מאפשר לנו נקודת מבט על עצמנו והיכן ממוקם הביטחון העצמי שלנו על סרגל הדימוי העצמי שבין הצלחה לכישלון.
אז למה בכלל חשוב לכתוב את הסיפור שלנו משתי נקודות מבט כל כך שונות על הסקאלה? עצם הכתיבה והקריאה של הסיפור מאפשרת לצאת מקיבעון מחשבתי ולאפשר שינוי בתפיסה שלנו את עצמנו.
הדימוי העצמי שלנו, או התכונות שנבחר לייחס לעצמנו משפיעות על ההתנהלות שלנו בכל תחומי החיים.
אדם הרואה בעצמו ביישן ומופנם במודע או לא במודע יימנע מלהגיע ולהיות נוכח באירועים חברתיים כדי להימנע מאינטראקציות שונות או חדשות.
אדם שיראה עצמו בעל ביטחון עצמי גבוה, לרוב יאתגר את עצמו לממש פוטנציאל שהוא מאמין שיש בו.
לרוב, אנו נקבע לעצמנו מטרות ויעדים לפי היכולות שאנחנו מייחסים לעצמנו. לכן, אדם שיראה עצמו כ"לוזר" ישאף יחסית נמוך לעומת ה"ווינר" שיכוון יותר גבוה.
מה יותר נכון או טוב?
כמו בכל דבר בחיים – נדרש איזון.
בואו נלמד לראות את עצמנו משני צידי המטבע. נדע להעריך את עצמנו כראוי ולשמור על צניעות ופרופורציה בו זמנית.
אדם שיוכל לראות את שתי הדרכים בתוך עצמו ידע להגיע לאיזון הנכון לו בצורה טובה יותר, ויהיה פחות ביקורתי כלפי עצמו.
אולי יהיה זה רעיון טוב למדוד אנשים כמו מזג אוויר, גם אם יש מינוס עדיין מודדים במעלות.
(אהרון בס)
