"עמוס לי השבוע, ננסה שבוע הבא" כך נכתב בהודעה שקיבל החבר הכי טוב שלי.
ומשם הוא איבד את זה…
חוף הים, ישבנו כל החברים לקצת זמן איכות ופריזבי.
יוצאים מהמים ומתיישבים על המגבות. "מה השעה?" שאלתי את החבר הכי טוב שלי.
הוא הוציא את הטלפון, הסתכל על המסך ומיד הוציא מפיו " אני לא מצליח להבין".
"את השעה?" צחקתי. "לא, את ההודעה הזאת" אמר ומיד הקריא לי.
שאלתי אותו מה הסיטואציה ומיד התחיל להסביר.
"קראתי את הכתבה הקודמת שלך והחלטתי שזהו, אם אני רואה מישהי אני ניגש!
השבוע בעבודה, ראיתי לקוחה מקסימה והתחלתי איתה, החלפנו מספרים, התחלנו לדבר את יודעת כל ההתרגשות הזאת של ההודעות בהתחלה.."
"אז איפה הבעיה?" שאלתי.
"ניסיתי לקבוע איתה, ועכשיו היא כתבה לי "עמוס לי השבוע ננסה שבוע הבא" ".
מכירים את הרגע שאתם ממש יכולים לראות את הגלגלים בראש רצים? אז ככה זה היה אצלו.
הוא התחיל למלמל לעצמו בקול..
"אני לא מבין, אז היא לא רוצה להיפגש? מה עמוס לה? אין לה בכלל זמן השבוע? כל השבוע אין לה זמן? אז אם את לא יכולה השבוע תגידי מתי את כן..
לא מבין את הקטע הזה היא לא רוצה להיפגש אז? היא מתחמקת? עמוס לה באמת?…"
וכך זה המשיך..
ישבתי וחיכיתי לראות עד איפה הסרט ימשיך ואז אגיב.
הוא קבע- "היא לא באמת רוצה להיפגש איתי. אני משחרר".
"הפסד שלך" הפטרתי. ומיד קיבלתי את השאלה המתבקשת "בצד של מי את?".
"אני בצד של הוודאות. לימדו אותנו בקורס חובשים שאם יש ספק – ספק, נכון? אז אם יש לך ספק במשהו… תשאל. כל מה שאמרת עכשיו הוא מאה אחוז פרשנות שלך לסיטואציה".
דמיינו רגע את הגלגלים האלה שרצים לנו בראש כסולם. סולם בו כל פעם שאנו מתקשרים עם מישהו החוויה עוברת בו. ברוב המקרים, אנו מבצעים את הפעולה הזאת על אוטומט מבלי לשים לב.
בשלב הראשון, יש לנו מידע גולמי, עצם החוויה. השיחה שלו איתה היא החוויה, המידע.
בשלב השני, אנו נסנן מידע ופרטים מהחוויה. ככל הנראה, ללא ידיעה, בהתבסס על ההעדפות שלנו, הנטיות, חוויות מהעבר ואמונות חשובות לנו.
הוא התעלם מהעובדה שאנחנו בים, משחקים, נהנים, והוא נמצא בסביבה שטובה לו ועשה סינון ומשם התחושות שהרגיש כלפיה הפכו לחוסר ביטחון, כעס על התנהלותה, בלבול.
בשלב השלישי, אנו מתחילים לפרש את מה שהמידע שלנו אומר ונותנים משמעות למידע שנשאר אחרי הסינון.
למעשה, הוא בא ואומר לעצמו – לימדו אותי שאדם שמעוניין בי, ירצה לקבוע איתי והיא בעצם מעבירה את זה הלאה ולא קובעת יום אחר במקום.
בשלב הרביעי, אנו מפתחים הנחות המבוססות על המשמעות שיצרנו בשלב הקודם, וההבחנה בין העובדות לסיפור מתחילה להיטשטש.
בפועל הוא הניח אוטומטית שהיא מתחמקת, היא לא באמת עמוסה.
בשלב החמישי, אנו נפתח מסקנות המבוססות על ההנחות שיצרנו בשלב הקודם.
איך הוא אמר? "היא לא באמת רוצה".
בשלב השישי, הנטייה תהיה להתאים את האמונות שלנו על העולם והסיטואציה, לדוגמא –
נשים נהנות מהמשחק, היא דיברה בווטסאפ כי תשומת הלב עשתה לה טוב, לא כי אני עניינתי אותה.
בשלב השביעי והאחרון, אנו כנראה נקבל החלטה ונפעל לפיה בהתבסס על כל התהליך –
"אני משחרר".
"תשאל אותה אם היא רוצה לקבוע יום בשבוע הבא" הפצרתי בו.
"שחררי אני יודע שהיא לא רוצה, אם הייתה רוצה, היא הייתה מציעה את זה לבד" הוא פסל.
"לשאול לא עולה כסף", אמרתי. "עדיף לך לדעת בוודאות מאשר לנחש". אני בצד של הוודאות…זוכרים?
כמה פעמים יצא לכם שמישהו התחיל לספר סיפור ואתם כבר הספקתם להריץ בראש את סופו, את דעתכם בנושא ואת התשובה שאתם עומדים לתת לו?
ולהפתעתכם גיליתם שהסוף טיפה שונה..
האינסטינקט של מוחנו הוא לפרש את הדברים בדרך בה אנו רואים אותה ולא כמו שהם באמת.
הסולם הזה קיים במוחו של כל אחד מאיתנו, חלקנו למדנו לשלוט בו וחלקנו עדיין לא. החוכמה האמיתית היא להיות מודעים אליו.
בכל פעם שאנו אומרים – "אני יודע מה הוא הולך להגיד", "אין לי מה לשאול ברור לי מה התשובה" פספסנו הזדמנות להיות בטוחים. לדעת בוודאות מה הצד השני חושב, מרגיש, מאמין.
מדובר פה בתקשורת לא רק בין גבר לאישה, זה קורה לנו גם עם ההורים, כולנו חווינו סיטואציות בהן ההורים התכוונו למשהו אחד ואנו נתנו פרשנות משלנו למצב וגילינו שטעינו.
גם עם הבוס בעבודה, לעיתים אנו נחשוב שהוא מתנכל אלינו ספציפית ומסתבר שהוא פשוט מעיר לכולם אבל אנו רואים רק את ההערות המופנות אלינו.
לרוב, אנשים לא רואים את הדברים כמות שהם באמת, אלא מנקודת המבט הסובייקטיבית שלהם.
יש לנו את היכולת לחיות בוודאות אם רק נחליט להיות מודעים לעובדה שכל מה שקורה לנו במוח עכשיו הוא סרט שלם שמטפס במעלה הסולם.
"היא נכנסה למשמרת אז ענתה לי בקצרה.. קבענו יום ראשון שבוע הבא" הוא שלח לי בערב אחרי שהחליט להיות בטוח.
לדמיון אין גבול, לדעת יש.
נעה רואימי.
