יום חמישי בערב, אני בדרך לחברים. חולפת לידי קיה פיקנטו קטנה עם בחורה צעירה ואני רואה איך לאט לאט הרכב סוטה שמאלה. ו… נכנסת בגדר ההפרדה.
עוצרת מיד את הרכב אחריה ורצה לבדוק שהיא בסדר.
בעברי התנדבתי במד"א 3 שנים, אלה בדיוק הרגעים שאני מודה על כך שיש לי רקע בעולם הזה.
עזרתי לה לצאת מהמכונית, "את בסדר? נפגעת?", אני שואלת מיד.
לתשובה שלה לא ציפיתי.. "ההורים יהרגו אותי".
"ההורים ישמחו שאת בסדר ולא קרה כלום, האוטו לא מה שרלוונטי כרגע" אני עונה לה.
"לא! לא! את לא מבינה" היא נכנסת להיסטריה "הם יכעסו עליי רצח".
הרגעתי אותה, והתקשרתי להורים שיבואו לאסוף אותה. הם מגיעים, אני ניגשת אליהם ואומרת – "אני לא רוצה להתערב, רק חשוב לי להגיד שאם אתם כועסים עליה.. תכעסו מחר. כרגע היא צריכה שתדאגו לה ומחר תכעסו".
שניהם מסתכלים עליי במבט חצי מופתע חצי לא מבין מה אני רוצה מהם, ושם האסימון נפל.
אותו מבט, אותה תחושה ליוו אותי לאורך כל הערב.
לא הצלחתי לשחרר את הנושא.
כשדיברתי באינסטגרם על הפרשנות האישית שלנו בכל סיטואציה, רוב התגובות היו שאנחנו 'חוטאים' לרוב מול ההורים, כלומר, רוב הפעמים בתקשורת מול הורינו אנו נוטים לפרשנויות סוביקטיביות.
תקשורת בין הורים לילדים.
אבל אנחנו כבר לא ילדים, אני אומרת לעצמי ומייד מתקנת, לנצח אנחנו נהיה הילדים של ההורים שלנו לא משנה בני כמה אנחנו.
לפני שאני מתיישבת לכתוב כתבה, אני מחפשת מאמרים וספרים בנושא, עוד דעות חוץ מדעתי האישית.
מצאתי מאות מאמרים. כולם מלמדים את ההורה איך לתקשר עם הילד.
אבל, שום מאמר בנושא איך עלינו כילדים, מתבגרים, בוגרים ואנשים גדולים לתקשר עם ההורים שלנו?
מי שמכיר אותי, יודע שאני אדם ששם את הדברים על השולחן. כמו שהם. אני אוהבת לקחת את האחריות לידיים שלי.
אז בואו ניגש רגע לדברים בכנות מוחלטת עם עצמנו.
לכולנו יצא לומר משפטים כמו "הם לא מבינים אותי", "אין להם מושג מה קורה בחיים שלי בכלל" "אין עם מי לדבר" ו"הם לעולם לא ישתנו".
אתם צודקים, כל כך צודקים.
אבל אם אמרנו כנות.. יש סוג של אגו ביחסים בין הורים לילדים.
כולנו רוצים לשמוע מהם שהם אוהבים אותנו, אבל קודם כל שיגידו הם – אחר כך אנחנו.
כולנו רוצים שידאגו לנו, אבל קודם הם.
כולנו רוצים יחס, אבל קודם הם.
למה קודם הם? כי הם המבוגר האחראי.
אבל מה קורה כשאנחנו גדלים? האם אנחנו גם לוקחים אחריות והופכים למבוגר אחראי?
תראו, אנחנו יכולים לבוא אליהם בתלונות, כולנו מכירים את הגלגל הזה. אנו אומרים "אני אגדל את הילדים שלי אחרת, אני אקשיב להם ואתן להם מה שהם צריכים".
גם הם אמרו את זה בזמנו לפני שהיו להם ילדים.
אבל בתקשורת בין הורים לילדים כמו בכל תקשורת שהיא, אם לא נדבר, נגיד מה אנחנו צריכים איך הם ידעו על איזה צורך לענות לנו?
שנים הייתי אומרת לאמא שלי "אמא אפשר חיבוק? ומיד שמעתי בתשובה "מה את צריכה?"
"חיבוק" אמרתי לה, זה מה שאני צריכה, וקיבלתי.
כשהייתי צריכה יחס ביקשתי ממנה שנלך לשתות קפה יחד, וקיבלתי.
כשרציתי שתהיה גאה בי באתי ואמרתי "אמא תהיי גאה בי הצלחתי ככה וככה", והיא הפגינה גאווה.
אז אם בידינו כמו בכל דבר, נמצאת הבחירה איך לגשת לסיטואציות, איך להתנהג, לבחור את התגובה שלנו, יש באפשרותנו לשנות את המאזן, להיות הראשונים.
במקום לחכות שהדברים יגיעו מהם, הרי הם כבר אנשים בוגרים, הרבה יותר קשה אם בכלל אפשרי, לשנות אצלם את הדפוסים, את צורת החשיבה, את הגישה.
לנו כצעירים יש את הפריבילגיה עוד להשתנות.
באחת משיחות הייעוץ הגיעה אליי מישהי שרצתה שאבא שלה יתעניין בה יותר, שיראה לה יותר חום ואהבה. אחרי שיחה קצרה ושאילת השאלות הנכונות הבנתי שיש שתי קומות בביתה. היא תמיד יוצאת מהקומה העליונה בעוד אביה יושב בקומה התחתונה. הוא לא רואה אותה כשהיא יוצאת.
הדבר הראשון שביקשתי ממנה הוא שבכל פעם כאשר היא עומדת לצאת מהבית, תעבור דרך הקומה התחתונה, תיגש לאביה ותאמר לו 'היי אבא אני הולכת ל…', תניח לו יד על הכתף וזהו, תצא לדרכה.
לא לפתוח בשיחה, רק משפט אחד קטן ונגיעה קטנה של יחס.
ביקשתי ממנה שתעשה זאת במשך שבועיים.
היא שאלה "ואז מה?"
"ואז אחרי שבועיים, פעם אחת כשתרצי לצאת שוב, תרדי קומה ופשוט תלכי לכיוון הדלת. מוכנה להתערב איתך שהוא יעצור אותך ויישאל לאן את הולכת, יבקש חיבוק ויתעניין בך", עניתי. וכך היה.
הקשר שלנו עם ההורים הוא חשוב, משפיע ומעצב אותנו מגיל קטן. וכשאנחנו גדלים, אנחנו מקבלים את הזכות להיות מבוגר אחראי לא פחות מהם.
תיזמו, תתעניינו בהם, תשאלו, תראו אהבה, תתנו יחס ותגידו בדיוק את מה שאתם רוצים וצריכים.
Children begin by loving their parents, as they grow older they judge them, sometimes they forgive them.
(Oscar Wilde)
