מ1-5 איך זה להיות אתם?

האם אני באמת טוב לעצמי? לאחרים?

יום שני, בית קפה בחיפה, מסיימת שתי פגישות ונשארת לעבוד.
נכנסת אישה להזמין קפה בטייקאווי, לוקחת אותו מסתובבת לצאת ובוםםםם. נתקע בה מלצר..
כל הקפה על הרצפה ו"כוסעמק" אחד שזרקה לאוויר כמו כולנו כשקורה משהו כזה. 

"סליחה סליחה סליחה" הוא ביקש וישר רץ לנקות את הקפה.

"מלצר בשקל גם כן" היא מסננת לעברו "לא לימדו אותך לפקוח עיניים?" הוסיפה.
אחראית המשמרת הצטרפה לחגיגה, הגיעה להתנצל, לדאוג לקפה חדש ולנסות להשיג חיוך מהלקוחה.
אך ללא הצלחה, היא הלכה ממקום למקום מסננת לעצמה דברים בשקט ועצבים ודאגה להראות לכולם כמה היא עצבנית מהסיטואציה. 

זה היה מהרגעים האלה שאתה צופה בסיטואציה אבל בפועל מקבל שיעור בחיים.
הקפה נשפך זו עובדה.
אבל, היא האשימה אותו בעצבים שלה בבוקר, הרי הוא נתקע בה וגרם לקפה להישפך.
אבל בואו רגע נחשוב על זה בצורה אחרת, אם היה בו תה, האם עדיין היה נשפך קפה? 

זאת אומרת כשמשהו נתקע בנו מה שיוצא החוצה זה מה שנמצא בפנים, מתחת לפני השטח.

הייתה לה את האופציה לסננן איזו קללה כדי לפרוק את המתח, להגיד לו שלא קרה כלום וזה קורה לכולם ולבקש קפה חדש.
אבל ה"בפנים" שלה היה מוצף. וזה יצא החוצה.

כולנו נחווה טלטלה בחיים שלנו, מתישהו זה מגיע אין מישהו שחסין למציאות.
מהדברים הקטנים, שישפך עלינו קפה ועד לדברים גדולים ומשמעותיים יותר, אם קרתה לנו טרגדיה אישית.
ועכשיו נשאלת השאלה – מה נשפך מאיתנו החוצה בזמן שהחיים מטלטלים אותנו?

עצרו, תדמיינו שאתם הכוס הזאת.
האם אתם רוצים שהיא תהיה רותחת, חזקה, שורפת כזו של כעסים, תסכולים, חוסר סבלנות, מרירה, כל הבעיות שלנו בכוס אחת.
כזו שצריך לחכות רגע לפני ששותים ממנה. 

או אולי כוס קפואה, אדישה, לא סימפטית כל כך, קצרה ולא מספקת, חסרת טעם.

הבחירה, כמו תמיד היא שלנו, הכל עניין של איזון.

הכוס שלנו יכולה להיות חמימה, כזו שנעימה בלב אבל לא שורפת בלשון, שעושה חשק להזמין אותה שוב בפעם הבאה, כזו שממליצים לחבר להזמין אותה.
שיש בה אמפתיה, וסבלנות, ופרופורציה בין כל המרכיבים.

את המשקה הזה כולנו מכינים, בכל בוקר, בכל יום, בתוכן שאנו צורכים, בשיחות עם החברים ובני המשפחה, במרמור או סיפוק בעבודה שלנו, בזוגיות שלנו, בבחירה שלנו להיות קורבנות או לקחת אחריות. כל פעולה שלנו נכנסת לכוס. אנו בוחרים מה לשים בפנים. ממה אנחנו "נהיה עשויים" ומה יישפך מאיתנו כמשהו יקרה.

אך, האם אנו מודעים במה מילאנו אותה עד היום? או שמא אנו צריכים שהחיים יכו בנו בדרך  כדי שנבדוק את עצמנו? האם זה חייב להיות טרגדיה או מספיק משהו קטן?

תסתכלו על זה כמו למלא חווית משתמש על עצמכם.
מכירים את ההודעה שמקבלים אחרי שביקרנו במסעדה?
"נשמח לשמוע איך היה השירות, האוכל והאווירה. סמנו בכל שאלה מ1-5."

הייתם ממליצים לחבר על עצמכם כחוויה חיובית? או שזה לא לבעלי לב חלש? או אולי בכלל טעם נרכש? כזה שמר בהתחלה אבל אחר כך מתמכרים….
ברגע של כנות, אתם חברים של עצמכם? אוהבים? נהנים מהקיום עד כה? או שמתוסכלים ומרגישים סתם? רק רוצים לסיים את היום?

הייתם שמחים להיתקל בכם בעת צרה או שאולי רק לא זה..?

כשאתם קמים בבוקר, מסתכלים במראה ורואים שאתם אתם.
איך יהיה היום שלכם?
איך זה להיות אתם?
עם מה אתם הולכים למלא את עצמכם היום?

אם עלה לכם ספק, ולו הכי קטן בשאלות האלו, כזה שגרם לכם לעצור רגע ולשאול האם אני באמת טוב לעצמי? לאחרים?

סיטואציה כמו זו שראיתי היום, על פניו עבור אותה אשה הייתה שולית.
היא כנראה הגיעה הביתה סיפרה ששפכו עליה קפה היום והמשיכה הלאה.
אך למלצר היא הייתה הרבה יותר גדולה, המבט המתוסכל שהיה על פניו לאחר שהלכה המשיך איתו הלאה לשאר היום.

היכולת שלנו, כבני אדם, להעלות חיוך, להכיל ולהיות סבלניים, היא בין החשובות. טיפה של סבלנות הייתה משנה את כל המשוואה.

כולנו חווינו בכל מיני סיטואציות חוסר סבלנות של אחרים כלפינו וזה ליווה אותנו לכל היום.
הסבלנות הזאת, היא נרכשת היא לא תכונה מולדת.
ויש לנו הרבה מה להפיק מסבלנות אישית, ללא תלות במתרחש בשאר היקום. והאחריות לטפח סבלנות היא עלינו, ואנחנו גם הראשונים ליהנות ממנה.


בבקשה, אל תפריע לשקט שלי אם אתה במלחמה עם עצמך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מאמרים אחרונים בקפה דילמה

קפה-דילמה-נעה-רואימי

קפה דילמה
עם נעה רואימי

אני מאמינה שלא חייבים לחטוף סטירה מהחיים כדי להתעורר ל- WAKE UP CALL

האישיו שלכם הוא האתגר שלי.

המומחיות שלי היא השילוב בין הBEING (ההוויה שלנו, אמונות, אירועי עבר, מחשבות והמיינד שלנו)
לDOING (פרקטיקה, משימות, יעדים, וכל הת'כלס).

אני מאמינה בשילוב, באיזון של שניהם.

עוד מקפה דילמה

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן