יום שישי בערב, אחרי ארוחת שישי, פאב הבראון בחיפה. מתיישבת עם חברה על הבר כל אחת וחצי הליטר בירה שלה, משלימות פערים מהשבוע שחלף.
היא התחילה עבודה חדשה בתל אביב ואני מפתחת את עסק הייעוץ שלי וברקע מתכננות מעבר לתל אביב.
ואז היא שאלה "נעה את חושבת שתצליחי לעמוד בפיתוי של העיר?"
"אני נהנית מהעבודה, חוזרת מאוחר, מצליחה לצאת כל יום, לחגוג, ממש כמו שאני מדמיינת לעצמי אבל השעות שינה שלי…." היא אמרה.
"אני מפחדת שהמעבר לעיר יגרום לי לא לשים לב איפה צריך להציב לעצמי את הגבול.
נעה את חושבת שכשאת תעברי את תדעי לשים את הגבול?"
שם עצרתי לחשוב. ולא יכולתי שלא לתהות.
האם אנחנו יודעים תמיד מתי לשים את הגבול? לדעת לתת תשומת לב לרגע הזה בו לא עומדים בפיתוי?
התחלתי ואמרתי שחלק מה-"אני מאמין" שלי הוא שהכל עניין של איזון.
קיבלתי את ההחלטה, כשאני עוברת אני מרשה לעצמי להתפרק יום אחד באמצע שבוע, בכל זאת לתל אביב תמיד יהיה מה להציע. וחגיגות יהיו בסופ"ש.
העבודה שלי כעצמאית מאפשרת לי לקבוע את זמני העבודה שלי, כתוצאה מכך אם לא אחליט על סדר יום מסויים אני "אתפתה" לעיר.
השאלה שלה הזכירה לי משפט מ'ספר האגדה' של ביאליק.
"שישה דברים משמשים את האדם, שלושה ברשותו ושלושה אינם ברשותו. העין, האוזן והחוטם אינם ברשותו: רואה מה שאינו רוצה, שומע מה שאינו רוצה, מריח מה שאינו רוצה. הפה, היד והרגל ברשותו"
בתרגום חופשי, קיימים הרבה גירויים שהם מחוץ לשליטתנו, אך הפעולות שאנחנו בוחרים לעשות הן בחירה חופשית.
בין שני הגורמים יש מתח אדיר. יש פעמים בהם הטריגרים והרצון החופשי מושכים לאותו הכיוון, שם לא מורגשת בעיה. אך, ברגע שהטריגר מופעל והרצון החופשי אומר אחרת מתחילה אצלנו ההתלבטות אם ללכת אחר התשוקה או לעשות מה שהמוח אומר לנו לנכון.
הפיתויים האלה תופסים אותנו ביום יום יותר ממה שאנחנו באמת מרגישים.
הפיתוי יהיה שונה אצל כל אחד. יהיו אנשים שעבורם הפיתוי הוא העוגיות שבקופסה על השייש, העוגה במקרר, מכירת חיסול של החנות בגדים שאני אוהבת, או להגיד לעצמנו שניכנס לפייסבוק ואינסטגרם רק לחמש דקות ולקלוט שעברו שעתיים.
אם נחזור למשפט של ביאליק, העין, האוזן והאף תמיד יריחו את העוגיות, יראו את ההתראה בטלפון ויאהבו לשמוע הצעה לצאת לבלות. אבל, ההחלטה מה להגיד, אם לקחת את העוגיה, או אם ללכת למסיבה עכשיו היא תלויה בשליטה העצמית שלנו.
כמו כל שריר בגוף שלנו גם שליטה עצמית היא שריר שצריך לפתח.
ברגע שנהיה מודעים לאותם פיתויים בהם אנו נופלים, נוכל להתחיל לשלוט בהם, או יותר נכון לנהל אותם.
"כשאני יודעת שאני אדם שאוהב לחגוג, ותל אביב היא עיר ללא הפסקה. אני מודעת לפיתוי שאני יכולה ליפול בו." הסברתי לה.
הבאה לידי מודעות הוא כבר הצעד הראשון בדרך לפיתרון. אבל זה לא יכול לעצור כאן. מודעות בלבד ללא עשיה יותר גרועה מחוסר מודעות.
זה עניין של קבלת החלטות. אותם פיתויים לא יפסיקו להופיע אבל ההחלטה שלנו לא ליפול בהם תלויה בנו.
אם ניקח דוגמא פשוטה מחיי כולנו, אנו נכנסים לפייסבוק בכל פעם שאנו צריכים הפסקה, רגע של פסק זמן למוח, להתעסק רגע במשהו אחר וזה בסדר. אבל, כל עוד אנו יודעים שזה פיתוי שאנו לא מצליחים לשלוט בו וחמש דקות הופכות לשעתיים זה בידינו אם ליצור מפלט אחר או להבין שעלינו לעזור לעצמנו לא ליפול. דוגמא לאפשרות שתביא אותנו לשלוט בפיתוי – מכוונים טיימר לעוד 10 דקות מעכשיו.
הטיימר יאמר לנו מתי להפסיק, מתי הגיע הזמן להניח את הטלפון בצד ולחזור ללימודים, לעבודה או לדבר החשוב בו עסקנו קודם.
כאן למעשה עברנו לשלב הבא מעבר למודעות והוא נקיטת הפעולה. אנו לא רק מודעים לבעיה, אנו עושים משהו כדי לפתור אותה.
זה הרגע בו אנו מצליחים לנהל את הפיתוי.
אנו מביאים אותו למודעות, מקבלים החלטה ומנהלים אותו.
"אז לשאלתך אם אצליח?, כן, אני חושבת שכן. לפחות אשתדל בכל דרך אפשרית לא להיכנע לו ולנהל אותו נכון".
יש לנו נטייה לחשוב שבשביל בעיה רצינית, נדרש פיתרון גדול.
לפעמים, כאשר אנו מודעים לבעיה, הפיתרון נמצא דווקא בפרטים הקטנים.
ולכן הפכה המודעות לצעד הראשון שעלינו לעשות.
תחשבו על זה רגע, יש בעולם ציורים של ואן גוך במיליוני דולרים המוצגים במוזיאונים וכל מה שמפריד בינינו ובינם הוא חבל קטיפה פשוט.
ברגע שאנו מודעים ל-מה אסור לנו לעשות, מספיק יהיה במחסום קטן וסימלי כדי להניא אותנו מלעשות זאת.
"אם אתה לא יכול לעשות דברים גדולים, תעשה דברים קטנים בצורה גדולה."
(נפוליאון היל).
