למה כדאי לחפש בן/ת זוג שיודעים לגדל נענע?

מכירים את הרגע הזה שאדם קרוב פגע בנו ואנחנו שולפים את הרשימה שכמובן מוכנה מראש, של כל הדברים שהוא עשה לא בסדר?

אז את הבוקר שלי פתחתי עם הודעה-

"אני שנייה מלחתוך ממנו! אנחנו לא מצליחים להתגבר על הריב מלפני יומיים הוא רק ממשיך לפגוע בי, הוא לא לוקח אחריות, הוא לא מבקש סליחה, הוא לא מוכן להקשיב למה שיש לי להגיד ואני לא יודעת כבר איך לדבר איתו. וכשאני מסבירה לו מה פגע בי הוא אומר לי 'מה את רוצה ככה אני רגיל, ככה חינכו אותי בבית' ואני מתחרפנת ממנו". היא כתבה לי.

"אני אתקשר אליך אחר הצהריים ברגע שאתפנה" השבתי. 

שאלה לי אליכם,

אם תשתלו נענע בגינה, והיא לא תצמח – האם הנענע אשמה?
יש מצב שאולי הנענע צריכה יותר מים? אולי יותר אור? אולי בכלל האדמה לא נכונה לה?

אז למה בנושאים של הלב אנחנו צריכים למצוא את האשם לדבר ולא לחפש את הסביבה הנכונה עבורנו?

כבני אדם, אחד הצרכים הבסיסים שלנו הוא הצורך בוודאות ושליטה.

כשקורה לנו משהו רע, בלי שאנו מבינים את הסיבה אצלנו בראש ל-למה זה קרה? איך זה קרה? מי אחראי לזה? אנחנו שרויים בחוסר וודאות שלא עובר לנו חלק בגרון.
האינסטינקט שלנו יהיה לרוץ למצוא שם וכתובת לאשם כדי שנוכל קודם כל לדעת שיש מי שאחראי על זה.. עכשיו הכל ברור לנו, עכשיו אפשר לנשום לרגע.

ובואו נשאל עוד שאלה,

מה קורה כשאתם נתקלים באדם מולכם שאומר "ככה חינכו אותי", "זה מה שגדלתי עליו בבית", "לא לימדו אותי אחרת"?

כולנו מכירים, ואף השתמשנו מידי פעם בגלגול האשמה מאיתנו והלאה.
ולמה אני מתכוונת?

אנחנו לא אשמים בנטייה הלא טובה שלנו לאחר, פשוט גדלנו בבית שבו לא עומדים על זמנים. 

אנחנו לא אשמים בנטייה שלנו לחוסר סדר, גדלנו בבית שבו יש מי שמסדר במקומנו אז לא חונכנו לזה. 

אנחנו לא אשמים שאנחנו לא יודעים לתקשר כמו שצריך עם בני הזוג שלנו, הרי לא לימדו אותנו בבית הספר וההורים התגרשו אז לא ראינו זוגיות נכונה בבית.

אנחנו לא אשמים ששכחנו את יום ההולדת של החבר הכי טוב, פשוט בדיוק העמיסו עלינו מיליון משימות בעבודה וזה ברח לנו מהראש. 

לפעמים, במקום לקחת אחריות על הפעולות שלנו, על הבחירות שלנו כבני אדם, אנו מגלגלים הלאה את האשמה ובכך מצאנו אשם, שהוא לא אנחנו, ועל פניו הוא זה שהוביל אותנו לכל אותן בחירות. 

והשאלה השלישית…
האם גלגול האשמה שווה ערך למחילה? האם העובדה שסלחנו לאנשים האהובים שלנו על מעשה שפגע בנו ע"י כך שתלינו את האשמה בהוריהם או באחרים ישנה משהו לפעם הבאה?
האם זה באמת מקדם את הקשר שלנו?

אז איפה מתחילה לקיחת האחריות?
קודם כל במוכנות שלנו לנהל שיח, פתוח, על הפגיעה מול בני הזוג.
להבין שרוב הסיכויים שנשמע מהצד השני דברים שפחות נעים לנו לשמוע, שאולי אפילו ידליקו לנו טריגרים.

אז אם הנענע לא אשמה וכשהיא לא צומחת אנחנו מחפשים את הסיבות והדרך לאפשר לסביבה שלה להיות נכונה יותר עבורה, והנענע לא מאשימה אותנו שבחרנו דווקא את השתיל הזה במשתלה ולא אחד אחר ובגללנו היא לא צומחת, משמע, אנחנו בעצם מנסים ליצור לה מקום יותר נכון לגדול. 

ככה גם עם בני הזוג שלנו ועם כל מערכת יחסים שיש לנו. 

אז איך בעצם לא משליכים את האשמה של הבחירות שלנו הלאה?

בכל פעם שאנחנו באים להגיד "כן.. אני יודע/ת אבל אני ככה כי.."

ה-"כי" הזה הוא הסימן שלנו לעצור ולשאול את עצמנו האם זה מקדם אותי כשאני אומר את זה? האם זה מביא לשינוי? לפיתרון? האם אני מעוניין/ת להשתנות?

לא תמיד.. אפילו לרוב.. אנחנו לא נצליח לעצור לרגע את הסיטואציה במהלך הריב.
אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
אז אמרנו את זה בריב ואחרי 10 דק' נפל לנו האסימון – לכו לתקשר את זה בחזרה. 

אחת הדרכים להצליח לשנות את הדפוס, הוא להבין ממה אני מונע אך באותה מידה להשאיר פתח לביקורת.
כשהצד השני בא לדבר איתי על מה הוא מרגיש וזה פוגש אותי בדפוס הזה אני משאיר לי פתח קטן בדלת כדי לשמוע את דעתו של הצד השני גם אם האינסטינקט שלי הוא "ככה חינכו אותי" או "אני ככה כי.." 

אותה ביקורת כמובן שאנחנו מקבלים, גם לה יש דרך.. הרי זה לא מה אנחנו אומרים אלא האיך שבחרנו להגיד. 

תשאירו פתח לשמוע ביקורת ותשאירו לעצמכם מקום להגיד גם שתהיו יותר קשובים לקבל אותה בדרך כזו וכזו.. 

יש מצב שהפתח הקטן הזה שהשארתם.. הוא זה מה שיגרום לנענע שלכם לפרוח.