"קבענו שאני אוסף אותה ונלך לים עם החברים, היא נכנסת לאוטו ופתאום אני קולט שהיא עם מייק-אפ! לא מבין מה הקטע! זה עצבן אותי ממש! אני צריך להגיע לשם כשכל החברים מחכים והיא שמה מייק-אפ לים?! בשביל מה זה טוב אני לא מבין?! בשביל מה אתן צריכות את זה ועוד לים."
הוא ישב מולי בסערת רגשות, ראיתי שכל מה שהוא רוצה כרגע זה קודם כל לפרוק.
אז לקחתי עוד שלוק מהקפה והקשבתי עד שהגיע תורי לשאול:
"דיברתם על זה שזה מפריע לך?"
"ברור. אמרתי לה ישר שאני לא אוהב את זה וזה מיותר בעיני"
"ואם זה מה שגורם לה להרגיש נינוחה יותר בים ליד אנשים?" שאלתי אותו.
"אוקיי אבל היא יפה גם בלי איפור אז לים??? אני קם בבוקר – היא מתאפרת, יוצאים – היא מתאפרת, ארוחה עם המשפחה – היא מתאפרת, אבל לים??" הוא היה נחוש בדעתו.
שיחה שכזאת גרמה לי לתהות, יש אהבה שלא תלויה בדבר?
את המשפט "אני אוהב אבל.. " שמעתי מספיק פעמים בשיחות של אנשים.
עוד מגיל צעיר אמא לימדה אותי שכל דבר שמגיע לפני המילה 'אבל' מתבטל ברגע שהיא נאמרת.
"אתה אוהב אותה?" שאלתי אותו. "ככה כמו שהיא, כאדם?"
"אני אוהב אותה אבל זה ממש מפריע לי. אני לא אוהב את זה"
"אתה לא צריך לאהוב את זה, רק אותה. אם האיפור הוא מה שגורם לה להרגיש בנוח, זה מה שמשנה. אנחנו צריכים ללמוד לאהוב בלי התנייה, בלי להגיד אבל.
אתה צריך לזהות את חוסר הביטחון שעומד מאחורי האיפור ולתת לה את הביטחון הזה כמה זמן שהיא תצטרך עד שתרגיש בנוח ללכת לים בלי להתאפר, ועד אז.. תאפשר אותה".
תקשורת. הכל קם ונופל עליה.
אני מאמינה שתקשורת באשר היא, תקבע את יחסי האנוש שלנו, קל וחומר זוגיות.
הדרך בה אנחנו רואים, מציגים, אומרים, שומרים בבטן מול בני הזוג שלנו יקבעו את אופי הקשר.
השיחה איתו גרמה לי להבין שהנושא שהכנתי לכתבה שלי יצטרך לחכות, התקשורת קוראת לנו.
יש המון צורות של זוגיות, כל אחת שונה מעצם היותנו שונים זה מזה. בכל אחת התנהלנו בדרך אחרת בתקווה שהפעם נעשה את הדברים "כמו שצריך".
אבל מי קובע מה נכון?
אני מאמינה בלב שלם שאפשר להגיד הכל בזוגיות ואפילו צריך. אבל זה לא עניין של מה אומרים אלא איך.
"ואם היא הייתה ממשיכה להתאפר לכל מקום חוץ מלים? זה היה בסדר?"
"כל הקונספט מפריע לי אני לא חושב שהיא צריכה להתאפר"
"ואם היא לא הייתה מתאפרת בכלל. היה לכם את הקשר שאתה מייחל לו?"
בקושי סיימתי את המשפט וכבר הגיב "היא גם מעשנת".
הוא אמר ושלף סיגריה מהקופסא שנחה על השולחן. סיטואציה כמו בסרט.
חייכתי. "גם אתה, וזה בסדר? לה זה מפריע שאתה מעשן?"
"אני לא יודע".
תקשורת- אם לא נשתמש בה 'לא יודע' תהיה התשובה המועדפת עלינו.
"מה אתה אוהב בה?" הייתי חייבת לשאול. הוא ישר קפץ לספר לי כמה היא מקסימה, חמה, אוהבת, מצחיקה, שיש לה חיוך ממש יפה שהוא אוהב.
"כל זה לא מספיק בשביל לכפר על הסיגריות והאיפור? בסופו של דבר אלה לא תכונות שאתה לא מסתדר איתן אלא הרגלים.."
"אוהב אותה באמת אבל.."
פה הייתי חייבת לעצור אותו. תזכרו, אין אבל, אין לפני אבל, אין אהבה עם תנאי.
ברגע שאמרתי שעוצרת אותו הוא כבר הבין לבד.
אין פה אהבה. יש פה צורך.
יש צורך אנושי, לגיטימי ואפילו מובן.. צורך במישהו, בקשר, בחיבוק, בסקס, בשותף.
אנחנו תולים את הצרכים שלנו בבני הזוג. אנחנו בוחרים אותם מראש לא לפי היותם הם, אלא על פי מידת המענה שהם נותנים לצורך שלנו.
כולנו חטאנו בזה, אני מודה. בבחירת בן/בת זוג שכרגע עונים לנו על צורך מסויים ורק בדיעבד הבנו למה בחרנו אותו ועל מה ענה עבורנו.
איך בכל זאת נבחר אתם תוהים?
כמו שאני אוהבת להגיד.. קודם כל בואו נעצור ונחשוב.
תסתכלו על הזוגיות שלכם ותנסו להבין אם יש "אבל" כלשהו.
במרוץ החיים, לא תמיד אנו שמים לב לדברים הקטנים של היום יום ואם יש לנו 'אבל' כלשהו בחיים שלנו. בכל ההיבטים – עבודה, חברים, משפחה או זוגיות.
עצרו. אם יש לכם 'אבל' משלכם אתם כבר מודעים. וזו התחלה.
אנו עומדים בחיינו בלא מעט צמתי דרכים וכל 'אבל' כזה הוא חתיכת צומת.
ברגע שהבנו שיש לנו משהו שמפריע עד כדי כך שיגרום לנו לומר "אני אוהב/ת אבל.."
נפתחות בפנינו אוטומטית שתי אופציות.
הראשונה, לקום וללכת.
יש סוגי 'אבל' שלא ניתן להתגבר עליהם, הם כה מפריעים לנו עד שלא נרצה להמשיך. ההחלטה לקום וללכת בגלל סיבה כזו היא קשה, פעולה לא פשוטה להגיד שהמקום בו את/ה נמצא/ת כרגע הוא לא מספיק עבורך.
מאוד קשה להעביר את הסיטואציה לצד השני מבלי לפגוע בו כמובן ומבלי לוותר על עצמך.
אין פה נכון או לא נכון. תבינו, כל אחד והגבול אותו הוא מציב. הקו המסמן מה מפריע ואי אפשר להמשיך והיכן אפשר לוותר הוא אישי ושונה אצל כל אחד ואחת.
האופציה השנייה היא לקבל את ה'אבל' שלכם.
זה לא בהכרח פשרה.
אפשר להיות מודע לבעיה, ולחיות איתה בשלום. ברגע שאנחנו מודעים לנוכחות של ה'אבל' אנחנו יכולים להבין את הצורך שהבן/בת זוג עונים לנו באותו הרגע ולהשלים עם "חוסר השלמות".
אין פה דבר רע, כלומר, אם הבנו מה הצורך והשלמנו איתו, אנו הופכים את אותה בעיה, אותו 'אבל', מאהבה עם תנאים לאהבה עם קבלה.
אנחנו בוחרים.
בוחרים לקבל, לאפשר ולאהוב למרות אותו אישיו שמפריע לנו.
קבלה מהסוג הזה הופכת את האהבה לפשוטה יותר, קלה יותר ונינוחה יותר.
אתה מבין מי עומד מולך, למה בחרת בו, מה הצורך שהוא עונה עליו ואתה בוחר לקחת את הדברים הטובים שבו.
היו מודעים לבחירות שלכם, לדרך בה אתם מעבירים את מה שמפריע לכם לבן הזוג אותו בחרתם.
הנכון עבורכם הוא לא בהכרח הנכון עבור אחרים ולכן רק אתם תדעו להגיד – עד כאן, והיכן הקו הזה עובר.
“When you stop expecting people to be perfect, you can like them for who they are.”
(Donald Miller)
