"היי בוקר טוב, אני יודעת שזה חג אבל אני חייבת שנדבר דחוף" כתבה לי אחת הלקוחות בראש השנה.
"אין בעיה אתקשר בצהריים ונעשה שיחה" השבתי.
מהרגע שענתה לשיחה שלי זה היה כמו סכר שנפרץ, היא החלה לפרוק את הכל..
"תראי בפעם הקודמת שנפגשנו הוא אמר לי שרוצה שננסה משהו חדש בסקס שלנו ואני כמובן לא רציתי שיתבאס עליי אז הסכמתי. למרות שתכלס אני לא באמת יודעת מה הכיוון שלו ואני לא בטוחה אם אני באמת רוצה" אמרה.
"הוא יודע מה את מרגישה?" שאלתי מיד.
"לא. ומאז לא נפגשנו והערב קבענו להיפגש ואני ממש לחוצה מזה, אני לא יודעת מה לעשות ונכנסתי לפינה שאני לא יודעת כל כך איך לצאת ממנה" אמרה.
זה באמת היה דחוף. שמעתי את הריצוי דרך הקול שלה, חג לא חג ידעתי שצריכות לקבוע פגישה.
אחרי הפגישה איתה לא יכולתי להתעלם מאומנות הריצוי שנוצרה לנו בחיים, בכל תקשורת שיש לנו.
מול ההורים, חברים, זוגיות, בעבודה..
אז החלטתי לאתגר את עצמי.
הכרזתי על שבועיים בהם אני מקשיבה לכל האנשים איתם אני מדברת ורושמת לעצמי ברשימה בכל פעם שמישהו עושה פעולה של ריצוי או אומר משפט מרצה.
"וואלה אחותי העדפתי לסתום רק כדי שיהיה שקט"
"תכלס לא ממש בא לי על המסיבה הזאת, אבל אני זורמת לא בא לי לבאס"
"אני לא באמת יודע מה אני רוצה ללמוד אז הלכתי על מה שאבא אמר שכדאי, חשוב לי שיהיה גאה"
"היא ביקשה עזרה ואני לא יכול לא לעזור לה. אבל מה אני אגיד לה לא?"
"וואלה אין לי כוח לארוחה אצל ההורים אבל לא נעים לא להגיע"
"אין לי אנרגיות לצאת מהבית אבל תכלס קבעתי איתה לא נעים לבטל"
"ביאס אותי שלא עזר. אני גם בישלתי והכנתי הכל וגם צריכה לפנות לבד ולעשות כלים? אבל לא אמרתי כלום שלא יגיד שאני נודניקית".
"אני לא יכולה לעבוד באותו יום אבל לא בא לי לריב עם האחמשית"
"אחרי כל מה שעשיתי בשבילה ככה היא מתנהגת?!"
"היא ביקשה שאקח אותה לעבודה מחר אבל מה זה לא בא לי לקום מוקדם. ברור שלקחתי אותה"
"רציתי להספיק גם לראות אותה וגם את החברים אבל יודע שהיא לא רוצה לשבת עם החברים שלי אז העדפתי לשבת איתה לבד למרות שהגיע חבר היום שממש רציתי לראות"
אז איפה עובר הגבול בין נתינה לריצוי?
כולנו חווינו כמה פעמים בחיינו שעשינו משהו רק כי "לא נעים לנו" להגיד "לא".
כי אולי אם אני אומר "לא", אני אצא לא בסדר? אגואיסטית? לא חברה טובה?
אך האם המילה "לא" באמת גורמת לי להיות כזו?
למה בכל זאת אנו מרצים? ככה הורגלנו לקבל אהבה.
הפחד שלנו מדחייה מנהל אותנו בכל הסיטואציות האלה.
קשה לנו לומר מילה כל כך חד משמעית כמו "לא" בעיקר כי יש לה מחיר שצריך לשלם, היא מצריכה אותנו להתמודד עם הפחד הכי גדול שלנו – שאולי, כתוצאה מכך, לא יאהבו אותנו.
אך האם שווה שיאהבו אותנו בכל מחיר?
הטיפוסים המרצים יהיו אלה שיימנעו מעימותים, יצטיירו תמיד כאנשים נחמדים ונעימים וכולם אוהבים אותם.
אך יש משפט שאומר שאם כולם אוהבים אותך, אתה כנראה לא אוהב את עצמך.
וכמו בכל דבר בחיים גם כאן נדרש מאיתנו מודעות ואיזון.
איזון בין הצרכים שלנו לבין הצרכים של הסובבים אותנו, בין הרצון לתת מכל הלב, לעזור כשאפשר ולהקל על האנשים שאנו אוהבים אך לא לשכוח את עצמנו בדרך.
אין שום דבר רע בלאהוב את עצמך, כל עוד הדבר לא נעשה על חשבון אחרים.
כאשר אנו נתונים לאורך זמן במצב של ריצוי אנו בעצם מביאים לביטול העצמי שלנו.
שוכחים את הזהות שלנו, הרצונות שלנו והגבולות מטשטשים, מתי אני עושה את הדבר מתוך נתינה ומתי אני באמת רוצה את זה?
הנטייה לשים את הצרכים של האחר לפני צרכיי היא אולי הדרך בה למדנו לחיות, אך היא לא בהכרח תקדם אותנו בחיים או תביא אותנו ליצירת קשרים אמיתיים.
האם שווה לי להיות זה שעושה דברים רק בגלל שאני מפחד שהצד השני יגיד עליי שאני האדם ש…?
האם חברות אמיתית או זוגיות זה להיות עם אנשים שאני מוכן לעשות עבורם דברים גם כשלא מתחשק לי באמת?
היכולת לומר "לא" היא מיומנות, כזו שצריך לפתח. אך בראש ובראשונה להבין את החשיבות שלה. להבין שלעשות פעולה כי לא נעים, לא הופכת אותנו לאנשים טובים, אלא מרחיקה אותנו מעצמנו.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה רע בלתת? להיות בן אדם טוב? לעזור לאחר?
אין רע, להפך זה אפילו נפלא, לא כשזה על חשבונכם ובגבול הטעם הטוב.
הנתינה היא ערך עליון אך ורק כשהיא מגיעה עם יכולת ורצון.
והגבול? איפה הוא עובר?
בעיקר בתחושה, במניע הפנימי שלנו.
השאלה שאני שואלת את עצמי בכל פעם היא – האם הפעולה הזאת
תמלא אותי? או תרוקן אותי מאנרגיות?
אם אני מרגישה שהיא תמלא אותי, סימן שאני בהלימה עם הצרכים שלי, המניע שלי הוא הנאמנות לעצמי והבחירה והיכולת שלי לתת, ללא רצון לקבל דבר בתמורה.
אם היא תרוקן אותי מאנרגיות, תהיה עבורי מעמסה ובכל זאת אבחר לעשות אותה, אני מונעת ממקום של ריצוי בו המניע הוא הפחד להישאר לבד, שלא יאהבו אותי.
"When you say 'YES' to others, make sure you don't say 'NO' to yourself " (Paulo Coehlo)
