תחנות בדרך

רגעים על הרכבת "הקלה"

תחנה ראשונה

אחת מהן – "אנחנו מדברות על זה המון בינינו אבל תקשיבי זה נורא מפחיד! אנחנו בכלוב של זהב, את יודעת… יש לנו משכורת לא רעה בכלל, נכנסת כל חודש, גם סה"כ לא סובלות מי יודע מה…אבל זה כל הזמן מדגדג בראש, העצמאות הזו… ואם נצא לעצמאות עכשיו אז נצטרך לעבוד ממש קשה"

אני – "ועכשיו אתן לא עובדות קשה?"

השניה – "ברור שעובדות קשה…אבל את יודעת…"

אני – "כן, אני בהחלט יודעת. גם אני הייתי שם פעם. אני עדיין עובדת קשה. אבל בשביל עצמי".

האחת – "אז מה? פשוט נתחיל לבנות תיק לקוחות, כאילו ממש נהיה סוכנות? אני כבר לא ממש מעודכנת במוצרים.."

אני – "וזו הבעיה? להתעדכן במוצרים?"

השניה – "לא…ברור שלא. זה שטויות. סתם תירוץ…" וצוחקת.

האחת – "צריכות לחשוב על זה"…

השניה – "אבל אנחנו כבר המון זמן חושבות על זה…רגע, ואם נחליט בסוף שכן, אז תעזרי לנו לבנות את זה נכון? "

אני – "אני פה בעיקר בשביל אלה שסיימו לחשוב והחליטו לעשות".

 תחנה שניה

 היא – "אני לא יכולה יותר! הוא משגע אותי! מצד אחד הוא אומר לי -את רוצה סמכות? אז פשוט תנהלי, תעשי, לא צריך הגדרות….ומצד שני הוא מחליט בלעדי, אפילו לא מעדכן אותי! ואיך זה נראה כלפי העובדים?"

אני – "את תצטרכי להחליט. האם את מוכנה לשלם את המחיר. הוא אבא שלך. גם לו יש קשיים. הוא לא באמת רוצה לשנות משהו והמצב הזה נוח לו כרגע. זו הסיטואציה. רק החלטה שלך תשנה אותה. את יכולה לשלוט רק במעשים שלך. לא בשל אחרים."

היא – "אני 21 שנה בסוכנות הזו! את הנשמה נתתי כאן ואני אוהבת אותו, אבל אני רוצה לראות אופק, לדעת להיכן זה מתקדם? מה עכשיו? אני אפתח סוכנות מתחרה? אני לא יכולה לעשות לו את זה. הוא אבא שלי. למה הוא לא מבין את זה?"

אני –  "הוא מבין. אבל קשה לו כי יש עוד הרבה פרמטרים בתוך המשוואה הזו. מי כמוך יודע. יש לו את השיקולים שלו, את שאר הילדים שגם עליהם הוא חושב וכרגע קשה לו לבצע החלטה שתיקח את הדברים באופן ברור לכאן או לכאן. יש לך שתי אפשרויות – או לצאת החוצה ולפתוח משהו אחר או סוכנות אחרת או להישאר כרגע במצב הנוכחי ולהיאזר בסבלנות ולעשות הכל כדי שזה ישתנה אבל בקצב שלו – באופציה השניה, אין מקום לכעס ועצבים מצידך כי את תשתגעי. תצטרכי לתעל את הכעסים לעשיה."

היא – "אני לא יודעת מה להחליט!"

אני – "התשובות נמצאות רק אצלך. אני יכולה לעזור לך בהתנהלות בכל אחת מהדרכים בה תבחרי."

תחנה שלישית

הוא – "אני רוצה לגדול. הגיע הזמן לעשות פריצת דרך. חשבתי לגייס 3 סוכנים שיעבדו תחתי. מה את אומרת?"

אני – "מה הדבר שהכי קשה לך היום בעסק?"

הוא – "להביא לקוחות חדשים".

אני – "כשלקוח פונה אליך, מה אתה עושה? מטפל בו או מעביר לרפרנטית לטיפול?"

הוא – "…מטפל בעצמי".

אני – "במה אתה הכי טוב, מה החוזקה שלך?"

הוא (בעיניים נוצצות) – "אין! אני הכי שירותי שיש!"

אני – "אתה רוצה לגדול או להיות ריווחי יותר?"

הוא – "אממ…לא חשבתי על זה ככה. אני מבין מה את אומרת…"

אני – "אז אולי בוא נתחיל בלהיות יותר ריווחי, יותר מאציל סמכויות, יותר משחרר, יותר מנהל, 

         נעבוד גם על "שריר השיווק" ואז תחליט איך אתה רוצה לגדול?"

תחנה רביעית

הוא – "טל, אני בן 54, יש לי סוכנות עובדת עם 28 עובדים, יש לי חברת יזמות נדל"ן, עשיתי פרויקטים של נדל"ן בארץ, בארה"ב, ועכשיו בקפריסין, יש לי…."

אני – "למה ביקשת שניפגש?"

הוא – "אני בצומת דרכים. יש לי גם קרן השקעות שאני חבר בה, יש לי אחוזים בחברת הייטק,         יש לי…. "

אני – "הבנתי שיש לך. עזוב רגע את כל מה שיש לך. מה מרגש אותך?"

הוא – שתיקה.

אני – ?

הוא – "אני כבר לא יודע"

אני – "בוא נתחיל מפה. כל שאר התשובות יגיעו אחר כך מאליהן".

תחנה אחרונה

הוא – "טל, אני לא יודע מה לעשות. התעייפתי. אין לי כבר כח למכור כמו פעם, אין  לי כח לנהל את העובדים ולשמוע כל פעם שזו חולה וההיא בחופש ובסך הכל הן עובדות טובות שהלכו איתי דרך ארוכה, אבל די. אין לי כח. וכמו שאת בטח רואה (מחייך חצי חיוך)…אני לא הכי טכנולוגי…אני מהדור של פעם (: "

אני – "הדור שחי ביטוח, חשב ביטוח, הבין ביטוח"

הוא – (בגאווה) "כן כן, בדיוק! יש לי לקוחות שהולכים איתי כבר 50 שנה! הם יודעים להעריך"

אני – "ומה חשבת לעשות? מה אתה רוצה לעשות?"

הוא – "נראה לי שלא תהיה לי ברירה אלא למכור וחבל לי. יש פה "מפעל" של 50 שנה!"

אני – "יש לך ילדים?"

הוא – "כן, הם מסודרים. לבן שלי יש חברת הייטק והבת שלי עובדת כמפקחת בחברת ביטוח."

אני – "דיברת איתם על זה פעם? על מה יקרה עם העסק ביום שכבר לא תרצה להמשיך לעבוד?"

הוא – "כן, אמרתי להם שכנראה אני אמכור. את הבן שלי לא מענין ביטוח" 

אני – "והבת? שאלת אותה אם היתה רוצה להיכנס אל העסק?"

הוא – "לא…יש לה ילדים קטנים, אין לה זמן, הבעל שלה מסודר גם, בתפקיד בכיר גם בחברת הייטק".

אני – "שאלת אותה או החלטת בשבילה?"

הוא – שתיקה.

הוא – "את צודקת. לא שאלתי אותה אף פעם. לא חשבתי שהיא תרצה…"

אני – "אני לא יודעת אם היא תרצה, אבל בוא נבדוק, מה אתה אומר? כי אם כן…אתה תוכל להשאיר את העסק "בתוך הבית", להוריד פרופיל לאט לאט, נבנה את זה נכון…"

הוא – "אני מרים אליה טלפון עכשיו"

אני – "זה לא לטלפון. אתה מבין את זה…נכון?, בוא נקבע איתה פגישה מסודרת. זו לא החלטה על רגל אחת".

הוא – "תפתחי יומן. אני מתקשר כדי לקבוע. אני צריך שנחשוב על זה יחד שלושתינו. הראש שלי נעול על מה שאני מכיר וזה לא תמיד הפיתרון היחידי, מסתבר".        

Life is like a roller coaster. It has its ups and downs, but it's your choice to scream or enjoy the ride.