שני ווי כחול

מה קורה כשכל שיחה הופכת לחפש את המטמון של הכוונה?

"מה לענות?"

ההודעה שהגיעה מיד אחרי הייתה צילום מסך של שיחה בין חבר טוב עם בחורה חדשה איתה התחיל. 

ערב חג, כולם מסביב לשולחן, שולחן עורך ממש עוד קצת ואוכלים.. 

קוראת.

"נו? אז מה לענות לה?"

הוא בלחץ על התשובה ואני בלחץ על האוכל .

בטח בלחץ. היא כבר ראתה שקרא את ההודעה האחרונה ושעון החול התחיל לעבוד.  

כמה אנחנו רגילים להגיד על בנות שכאשר אתה מדבר עם בחורה אתה מדבר עם החברות שלה.
לא פעם נכחנו ברגעים האלה 

"שלחתי לו הודעה לפני שעתיים, הוא עוד לא ענה לי"

"יש וי כחול?"

"עכשיו כן הוא התחבר לפני חצי שעה, ראה ולא ענה!"

"איזה חצוף! אם הוא עונה לך תחכי רגע אל תעני לו ישר"

והנה.. הסיטואציה הפוכה לגמרי ידיד שואל הפעם מה לענות לה ואני שואלת לאן הגענו???

פעם בשבוע אנחנו מקבלים עדכון חדש בוואטספ.. זה התחיל מהאופציה להעלים את 'נראה לאחרונה', עבר ל'וי כחול' כדי לדעת אם קראו את ההודעה שלנו או לא, המשיך לאופציה להעלים את הוי הכחול כדי שחלילה לא ידעו אם ראינו והיד עוד נטויה..

על פניו האחראים לחווית הלקוח שלנו באפליקציית וואטספ רק רצו להקל על חיינו אבל ההשלכות של כל אחד מהפיצ'רים החדשים הביאו חוויית חיים אחרת לגמרי.
לא פעם הוי הכחול גרם לנו לתהות אם הוא ראה ולא ענה ויודע שאנחנו יודעים שהוא ראה אבל הוא לא רוצה לענות, או רוצה לעשות בכוונה כי באד בויז זה הקטע, או כמה פעמים חיכינו שעתיים להחזיר תשובה רק כי היא ענתה אחרי שעה.

כולנו אוהבים את השלב של תחילת הקשר, הפלירטוט, הודעות הבוקר טוב ולילה טוב ושיחות אל תוך הלילה.. אבל מה קורה כשכל שיחה הופכת לחפש את המטמון של הכוונה? רק בלי האיקס האדום הברור על המפה.
התחלנו לפרש כל אחת מהתגובות שאנו מקבלים , עברנו להתייעץ עם החברים מה המשמעות של "היי" עם או בלי סמיילי כי אנחנו לא מסוגלים להבין לבד.
כמה פעמים פסלנו מישהו נטו על הדיבור שלו בוואטספ?

השינוי של הוי הכחול הביא לכך שהאינטראקציה הפכה ללא מסונכרנת כלומר אין לאדם המקבל את המסר את החופש לענות בזמנו החופשי ומתי שהוא מוצא לנכון. אלא השיחות הפכו לאינטראקציה קצת כמו שני אנשים היושבים ומנהלים שיחה פנים אל פנים.
הזמן שאנחנו רואים מישהו מחובר עם וי כחול ומחכים שיקליד זו ההקבלה המדויקת להמתנה לתשובה של אדם שיושב לידך ועכשיו שאלת אותו שאלה ומחכה שיענה.
אנו מצפים לתגובה מיידית להודעה שלנו, כאן ועכשיו.
הרי אם תשלחו למישהו מייל וייקח לו יומיים לענות, תכעסו עליו?
אבל אם חברה שלחה לך הודעה וענית לה מיד אחר כך, אבל יש וי כחול והיא נעלמה לשעתיים ותוך כדי גם העלתה סטורי.. לא נכעס?

ועוד איך נכעס.

אנחנו מחוברים לאפליקציות יותר ממה שאנחנו מחוברים לעצמנו.

ככל שאנחנו הולכים קדימה עם הטכנולוגיה אנחנו הולכים אחורה בכל מה שקשור לתקשורת בין אישית.

יוצרי האפליקציות מחפשים להשאיר אותנו בתוכן כמה שיותר. הפכנו לתלותיים ומכורים באופן הגורם לנו לחזור ולבדוק את השיחות שלנו. מי עוד לא ענה ולמה. התמכרנו לווי הכחול.

מה שאתם לא יודעים הוא שמאז שיצא הפיצ'ר הזה נרשמו לא מעט בקשות של משתמשים בוואטספ לבטל את האופציה בשלמותה ולחזור אחורה בזמן. לתקופה בה לא ידענו אם קראו את ההודעה או לא והייתה בידינו תמיד האפשרות להרים טלפון במקרים דחופים.

היום, טלפון נראה כמו האופציה האחרונה לפעמים.
לא פעם ולא פעמיים אנו בוחרים לא לענות במודע, לחכות כמה דקות ולשלוח הודעה בוואטספ לאותו אדם שהתקשר, למה?
כי לא הכינו אותנו מראש, כי אנחנו לא יודעים מה הוא רצה ואנחנו מעדיפים את האופציה לבחור לא להיכנס להודעה ולענות יותר מאוחר?
אנחנו בעצם מתחמקים מהדרך הנכונה לתקשורת בלי טעויות, ברורה יותר וקלה יותר (?) ובוחרים בכוונה את הדרך עם סימני השאלה.

במילים אחרות, אנחנו מעדיפים שיוצרי האפליקציה יחליטו עבורנו ויורידו את האופציות החדשות מאשר לבחור נכון. או יותר נכון לתקשר נכון.
אנחנו לא מסוגלים לוותר בעצמנו על ההתמכרות הלא בריאה הזאת ומעדיפים שמישהו יעשה את העבודה הקשה בשבילנו.

הרבה יותר קשה לנו כבני אדם החיים בעולם כל כך מודרני, נגיש וכביכול פשוט, להתרחק מהאינסטינקטים הבסיסיים שלנו, מהתקשורת הפשוטה בין אחד לשני.
מתי פעם אחרונה התחלתם עם מישהו בבר ולא באחת האפליקציות?
אנחנו לאט לאט עושים וויתורים קטנים אך משמעותיים בבחירות שלנו ובדרך שלנו לתקשר עם אחרים.


בין קושיה לקושיה הוא קיבל מענה ואני חזרתי לכוס רביעית בשולחן הסדר, תוהה
עד כמה אנחנו באמת בני חורין ?

C:\Users\user\Desktop\היחהח.jfif

C:\Users\user\Desktop\שיחה בוואטספ.jfif

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מאמרים אחרונים בקפה דילמה

קפה-דילמה-נעה-רואימי

קפה דילמה
עם נעה רואימי

אני מאמינה שלא חייבים לחטוף סטירה מהחיים כדי להתעורר ל- WAKE UP CALL

האישיו שלכם הוא האתגר שלי.

המומחיות שלי היא השילוב בין הBEING (ההוויה שלנו, אמונות, אירועי עבר, מחשבות והמיינד שלנו)
לDOING (פרקטיקה, משימות, יעדים, וכל הת'כלס).

אני מאמינה בשילוב, באיזון של שניהם.

עוד מקפה דילמה

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן