דמיינו לרגע…
- אני הולך ברחוב, במדרכה יש בור עמוק:
אני נופל לתוכו.
אני אבוד.. חסר ישע.
אין זו אשמתי
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
- אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק:
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי
ושוב לוקח לי נצח לצאת.
- אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק:
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת.. כוחו של הרגל.
עיניי פקוחות:
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי
אני יוצא מיד.
- אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק.
אני עוקף אותו.
- אני הולך ברחוב אחר.
מתוך "ספר המתים והחיים הטיבטי" (סוגיאל רינפוצ'ה) .
בואו נקפוץ רגע הלאה, שיטת אשכנזי – כן כן של עדי אשכנזי, גם אני חשבתי שעבר הזמן שלה.
אבל היא כמו שהיא יודעת, יצאה בתוכנית חדשה – כל פרק על עשור אחר.
והפעם… הצעירים באים.
בפרק עלינו, הצעירים, היה קטע בו דיברה על זוגיות בגילאים שלנו.
אחת הבנות המרואיינות בפרק זרקה משפט :
"כן.. כל קיץ הוא זורק אותי מחדש כבר 5 שנים"
ואני כמו שכבר הספקתם להכיר, רצה לעשות אחד ועוד אחד ולהביא את האנלוגיה הנכונה.
דפוסים.
קחו את דוגמת הבור.
אנחנו יודעים איך הבור שותה את הקפה שלו בבוקר, מה הבור אוהב לאכול, מתי הבור שמח ומתי הוא עצוב, מתי הבור יזרוק אותנו ומתי יחפש אותנו חזרה.
ועדיין… בוחרים ליפול לבור בכל קיץ מחדש.
הדפוסים שלנו – האשמת "הבור", האשמת ה"דרך", האשמת "המסלול".
הרי אם אנחנו לא אשמים, משמע אין סיבה שנתקן משהו.
כדי לשנות דפוס אנו צריכים להיות מודעים אליו, מודעים לבחירה שלנו ליפול שוב ושוב לאותו הבור.
אבל למה אנחנו עושים את זה?
זה השיט המוכר והאהוב.
אנו כבני אדם, מונעים ברוב המקרים מפחד מאי וודאות.
העתיד לא ידוע – לכן הוא מפחיד.
אנו מעדיפים את הוודאות, את הבור שאנו כבר יודעים איך לצאת ממנו, איך להתמודד איתו ומתי בדיוק הוא ישלח הודעה בוואטספ.
תסלחו לי על הביטוי אבל את הריח של השיט הזה אנחנו כבר מכירים, וזה חם ובטוח לעומת שיט לא מוכר לנו ואלוהים יודע איך הוא יהיה.
אם הייתי יכולה לספר לכם במה תעבדו "כשתהיו גדולים", כמה תרוויחו, מי הבן/ת זוג שיהיו לכם, כמה ילדים, איך ייראו החיים שלכם עוד חמש שנים.
כמה הייתם מוכנים לשלם?
אז מה עושים מפה והלאה?
הדרכים לשנות את הדפוס מתחילות בלעשות משהו שהוא שונה.
לכל אדם העומד מול בחירה כלשהי, תמיד יהיו לפחות שלוש אפשרויות בהן יוכל לבחור.
הראשונה, לעקוף את הבור.
זו הבחירה לטפל בסימפטום ולא בבעיה. זה לדעת שיש בור, לבחור ללכת באותו הרחוב ופשוט, לעקוף אותו. אבל האם עצם היותו של הבור מראה לנו על בעיה? האם לעקוף אותו תפתור אותה?
האם בהמשך הרחוב לא יהיה בור אחר? קצת שונה אבל עדיין קיים?
זו בחירה שהיא על פניו פותרת לנו את הנפילה לבור, אבל לא מלמדת אותנו להתמודד עם הפחד מחוסר הוודאות לטווח הארוך. זה עדיין הרחוב שאנו מכירים. הבור תמיד יישאר שם, ייתכן בצורה אחרת, בעומק אחר, אך תמיד נצטרך להיזהר ממנו.
בואו ניקח דוגמה להמחשה, בחורה שבגדו בה, בן הזוג הבא היה "יס מן" שאומר אמן על הכל כדי שתקבל ביטחון, אך הוא לא הבין את העבודה שלה והשעות בהן מסיימת ולכן, הבא אחריו היה מישהו שמבין את העבודה אבל התעלמה מכל שאר התכונות.
אותה בחורה בחרה את בני הזוג לפי הצורך הרגעי, טיפלה בסימפטום.
השנייה, למלא את הבור ולעבור מעליו.
כל דפוס כזה ממלא לנו חסך, צורך שיש לנו. אם נלמד להבין ממה נובע הדפוס שלנו, מה הצורך שהוא עונה עליו, נוכל למלא את הצורך הזה ממקום יותר נכון.
זו הבחירה לטפל בבעיה ולא בסימפטום.
אם נמשיך את הדוגמה, אותה בחורה צריכה להבין מה הם כלל הצרכים שלה לטווח הארוך, אילו תכונות אופי חשובות שיהיו באותו אדם. כך תטפל בבעיה ולא בסימפטום.
השלישית, ללכת ברחוב אחר.
זה הוא סוג של קפיצת מדרגה שתהיה לנו קשה יותר, אך עם זאת לא בלתי אפשרית.
כשאנחנו עוקפים את הבור אנחנו עדיין ברחוב המוכר, אבל לבחור ללכת ברחוב אחר זה מפחיד. זה רחוב שאנחנו לא יודעים איך הוא נראה, מה השם של הרחוב, מי האנשים שהולכים בו, איזה חנויות יש ברחוב הזה ואם נתחבר אליו.
במילים אחרות, יש שם הרבה יותר אי וודאות, ולשם כך, נדרש הרבה מאוד אומץ.
אותו רחוב יכול להיות הרבה יותר יפה ונחמד מהרחוב המוכר לנו אבל, עד שלא נלך בו, נבחר בו – אנחנו לא נדע.
ברחוב החדש יש דבר שנקרא סיכון סיכוי. הסיכוי שיהיה בו משהו נכון עבורנו הוא גדול, אבל איתו גדל גם הסיכון ביחד עם חוסר הוודאות.
בהמשך לדוגמה שלנו, מהרגע שהבינה אותה בחורה מה הדפוס שהלכה בו, מה הבעיה בה צריך לטפל, היא תבחר ברחוב אחר, סוג גברים שונה, כאלה שיענו על הצרכים לטווח הארוך.
מה המניע שלך ומה המניעה?
