"שמתי עין על מישהו, איך לגרום לו להתחיל איתי?"
זו ההודעה שקיבלתי בזמן שאלות תשובות של "קפה דילמה" אצלי באינסטגרם.
כשהגבתי לה שאולי היא תתחיל איתו? ושאלתי למה היא מחכה? לא יכולתי שלא לתהות.
האם אנחנו זוכרים או בכלל יודעים איך להתחיל עם מישהו/י?
יום שישי האחרון ישבתי עם חברות בפאב בחיפה, מגיעות, מוצאות את מקומנו ומתחילות לקשקש.
לאחר רבע שעה, ניגש אלינו הברמן "הבנים מהשולחן שם משמאל רוצים לפנק אותכן בצ'ייסר" .
מסתובבות אליהם מחייכות, מרימות לחיים וממשיכות בשיחתנו.
לאחר שעה, "אתן כוכבות היום כנראה. השולחן של הבנים שם (והפעם מצביע על שולחן אחר) רצו גם להזמין אותכן לצ'ייסר" אמר הברמן.
הסתכלנו אחת על השנייה, נהנינו מהרעיון אבל…
"למה אף אחד לא ניגש?" אחת הבנות שאלה.
אני יושבת עם בנות יפהפיות (אני לא משוחדת) ועדיין אף אחד לא ניגש ליצור אינטראקציה מעבר לשליחת הצ'ייסר. למה?
התיישבתי לחקור קצת, אבל בעיקר האמנתי שהתשובה הכי טובה תבוא מאיתנו, אלה שחיים את הגיל, הסיטואציות, הרצונות והפחדים. אז עשיתי סקר באינסטגרם כדי להבין מאיפה זה נובע.
שאלה לי אליכם, כמה פעמים התקשרו אליכם וחיכיתם שינתקו כדי לשלוח הודעה?
זו בדיוק הנקודה שלי. אנו לא מתורגלים בתקשורת בין אישית, נדרשת הכנה שלמה לפני שמישהו מרים אלינו טלפון, שיודיע לפני, שיגיד מתי.
זה לא שאנו כ'דור המסכים' פחות זקוקים לקשר בין אישי, אנחנו פשוט לא מתורגלים בו.
אינטראקציה פנים אל פנים דורשת מאיתנו את היכולת לקרוא הבעות, אינטונציה, שפת גוף של מי שיושב מולנו. העולם של היום ובעיקר לאחר הקורונה, יצר מצב בו אנו נמצאים מול המסכים כל היום, התנוונו לנו היכולות הנדרשות…
התוצאה – הרבה יותר קשה לגשת למישהו/י בבר ולהתחיל שיחה.
היו מספר תשובות לסקר שעשיתי אולם השכיחה ביותר שעלתה מהן הייתה הפחד העצום מדחייה. חלק מהעונים טענו כי נדרש מהם המון אומץ לגשת למישהי כרגע ועצם העובדה שהיא תגיד 'לא' בצורה לא מכבדת, מפחידה אותם.
"לא פעם קיבלתי גלגול עיניים, או התעלמות מוחלטת" – היו חלק מהדברים שנאמרו.
הפחד מדחייה גבר על הרצון להתחיל וליזום שיחה שאולי תתפתח.
היופי בפחד הזה, הוא שהדרך היחידה להתגבר עליו – היא לחוות אותו.
אם נרצה להשתחרר מהפחד נצטרך לשמוע הרבה פעמים 'לא' בחיינו. וזה לא ממש משנה באיזה תחום. בהתחלה, נשמע את המילה ונסתובב, אחר כך נשמע אותה ונשאל "למה?", בפעם השלישית נקבל את ה'לא' כעובדה. אם נבין שאותו 'לא' אינו מה שמגדיר אותנו או את הערך שלנו, ה'לא' יפסיק להשפיע על המוטיבציה לנסות שוב בפעם הבאה.
טענה נוספת שעלתה היא שבעולם האינטרנט של היום, הרבה יותר קל לעשות 'סינון' לפני שמתחילים עם מישהו.
זאת אומרת, רובנו מעדיפים לבדוק קצת על האדם לפני שפתחתנו בשיחה, מי החברים, היכן מסתובב, גיל, תחביבים וכו'.
כשמתחילים עם מישהו רנדומלי שמצא חן בעינינו בבר איננו יודעים עליו דבר עדיין, מה שגורם לנו להמתין עם הפניה כי היכולת לחפש מידע עליו נגישה היום יותר מאי פעם.
אבל, האם זה לא כל הכיף?
להכיר אדם מאפס, ללמוד עליו מתוך מה שעיניו מספרות, ללמוד מהדברים שהוא מספר לנו?
האם הרשתות באמת נותנות לנו את הסיפור האמיתי על האדם? או את מה שהיה רוצה שנחשוב עליו?
ירימו יד כל אותן בנות שהיו צריכות לשחק אותה מופתעות כשהוא סיפר לכן משהו שכבר ידעתן!
אולי איבדנו את הכיף שבתהליך ההיכרות? לא תעדיפו לגלות את הסיפור ממנו? להיות מופתעות אבל הפעם, באמת?
הריחוק החברתי שהמסכים יצרו לנו בין היתר הוא שכבר שכחנו איך פשוט, לגשת.
הרבה יותר קל לנו לענות על סטורי, לשלוח הודעה בדיירקט מאשר לחשוב על משפט פתיחה לא חרוש, לגשת אליה מול החברות שלה ולקוות שהיא רווקה.
המסך מאפשר לנו את רשת הביטחון, נותן לנו עוד קצת זמן, לנסח את הדברים, לראות את ההודעה לחשוב מה אני רוצה לענות ורק אז לכתוב. מה שלא קורה באינטראקציה פנים אל מול פנים בה אנו מחויבים לתחושת הבטן שלנו, צריכים לסמוך עליה שתצליח לשלוף תשובות חדות ושנונות כאן ועכשיו.
בואו נחזור רגע להודעה שהגיעה אלי, ל"איך לגרום לו להתחיל איתי?"
יש לי בעיה עם הקונספט של לגרום למישהו להתחיל.
אחת המסקנות שעלו מהסקרים הוא הרצון המטורף של שני הצדדים שיתחילו איתם, 'כמו פעם'.
אבל רובנו, לא הגברים ולא הנשים, מוכנים להיות אלה שישברו את הדפוס.
הגברים רובם – נמנעים להיות אלו שיתחילו עם מישהי בבר פנים אל פנים, שייקחו את הסיכון לשמוע 'לא', שיעשו משהו קצת שונה.
והנשים – הן ברובן עדיין מרגישות שהפנייה צריכה להגיע דווקא מהגבר.
בנות, שימו לב! רבים הגברים שכתבו לי כמה הם מעריכים בחורה שתתחיל איתם ולרוב, יתנו לה צ'אנס ולו על עצם הפנייה.
במילה אחת? תקשורת.
מהדהד לי משפט ששמעתי בעבר – 'מי שמתבייש, מתייבש'.
אם תבחרו לשבת לחכות, אתם כנראה תשבו לנצח.
אל תחפשו איך לגלות הכל לפני, תשמרו לכם קצת מהקסם של ההיכרות עצמה, תנו לפרפרים להגיע.
אל תחכו שהשני יעשה את הצעד, אם מישהו מצא חן בעיניכם, גשו אליו, מקסימום תשמעו 'לא'.
ואם מישהו אזר אומץ וכבר ניגש, אל תבטלו אותו. תעריכו את האומץ שנדרש לכך ובמידה ואתם לא מעוניינים – סרבו בנימוס, בפעם הבאה שתיקחו את המושכות לידיים תרצו שיכבדו גם אתכם.
"אדם מסוגל לפגוש אדם אחר, רק עד העומק בו פגש את עצמו"
